איזון משאבים
בני זוג שנפרדים, צברו משאבים שונים לאורך חייהם המשותפים. חלק מהמשאבים הלאה נצברו ביחד, חלק אולי נצברו לחוד, או הגיעו ממקורות חיצוניים (למשל ירושה).
כאשר בני זוג נפרדים, אנו מקיימים תהליך של איזון משאבים, שבו אנחנו מחלקים את המשאבים בין בני הזוג.
על אילו משאבים מדובר?
נכנסי נדל"ן, זכויות חבברות ועסקים, חשבונות בנק, ביטוחים, קופות גמל, קרנות השתלמות, כלי רכב, זכויות סוציאליות ועוד.
מדובר בכל הרכוש הפיזי והכלכלי שצברתם במהלך חייכם המשותפים.
ואני אסייג סייג אחד: אלא אם אותו רכוש הוחרג בהסכם ממון לפני הנישואין או במהלכם, או שניתן במהלך הנישואין כמתנה או בירושה- וגם כאן יש מספר כללים שלא אכנס אליהם כאן. מוזמנים להתקשר אלי ואוכל להרחיב.
אז איך עושים איזון משאבים?
אנחנו ממפים ביחד את כל הרכוש שלכם שנצבר במהלך הנישואין ומחלקים אותו ביניכם, כשהכלל המנחה הוא:
מחלקים בחלקים שווים, אלא אם משהו הוחרג מראש.
האם הכתובה נכללת באיזון משאבים?
הכתובה היא מסמך משפטי הלכתי. מתחת לחופה הבעל מתחייב לאשתו על סכום מסוים, אותו הוא מחויב לשלם אם ירצה לגרש את אשתו שלא על פי הסיבות המנויות בהלכה.
לכן, חשוב לדעת ולהבין, שהכתובה תקפה רק במסגרת תביעה ובסמכות בית הדין הרבני.
בתהליך גישור, בו אנחנו לא הולכים לבית הדין הרבני לקבל את הכתוב בכתובה, הכלל המקובל הוא שאישה מוותרת על כתובתה בכפוף להסכם כולל ולסידור גט.
תהליך גישור שונה במקרה זה מתהליך תביעה משפטית בבית דין רבני, שבו האישה כן יכולה לדרוש את כתובתה. וכאן אני רק אומר במאמר מוסגר, כדי שתדעו: זה שאישה דורשת את כתובתה זה לא אומר שהיא זכאית לה. בבית הדין הרבני אישה צריכה להוכיח שהיא זכאית לה, ולא ניתן לשלול אותה ממנה לפי הסיבות הרשומות בהלכה.
בתהליך גישור גירושין אנחנו לא נכנסים למקום הזה בכלל.
אישה מוותרת על כתובתה בתהליך גירושין בהסכמה.
אני מזמין אתכם להבין יותר טוב את תהליך גישור הגירושין, בקישור הזה כאן.
אם אתם רוצים לדעת כמה עולה גישור גירושין- לחצו כאן
מזונות אישה- מה זה ומתי הם תקפים?
לפי הדין העברי, הבעל חייב להזין את אשתו כל עוד הוא נשוי לה.
הפסיקה הזאת לא ייחודית רק לבין הדין הרבני, כי גם בית הדין האזרחי פוסק על פי תפיסת העולם הזאת.
למרות זאת, ולאור השינוי שחל בעשרות השנים האחרונות במעמדה וביכולת ההשתכרות של הנשים, ברוב המקרים קרוב לוודאי שבין המשפטי יראה במשכורתה של אישה שעובדת ומרוויחה – המזונות שלה. היא זנה את עצמה.
במהלך הנישואין, אם הבעל מרוויח יותר מהאישה, ואם ההכנסה שלה לא מספיקה לצרכיה, על הבעל להשלים את הכנסתה.
כל זה נכון לגמרי עד הגט.
עם פקיעת הנישואים, נגמרת חבות הבעל במזונות האישה.
כלומר: מרגע הגירושין, לא חלה על הבעל יותר החובה להזין את אשתו והיא עצמאית ללכת בדרכה ולדאוג לצרכיה בעצמה.
למרות מה שכתבתי כאן למעלה, חשוב לדעת שיש מושג שנקרא- מזונות משקמים.
מה זה מזונות משקמים?
אם במהלך חיי הנישואים האישה עסקה בגידול הילדים ולא עבדה, מה שנקרא "עקרת בית", לא הגיוני לחשוב כי לפתע פתאום, אחרי הגירושין, היא תצליח להיות עצמאית מבחינה כלכלית.
בדיוק למצבים כאלה נועדו מזונות משקמים.
כדי לחשב מזונות משקמים, מחשבים פרק זמן של מספר שנים (מספר השנים משתנה לפי נסיבות כל מקרה לגופו), שבו האישה מקבלת את היכולת ללמוד לעמוד על רגליה ולדאוג לעצמה למקורות הכנסה.
יכול להיות שעליה ללמוד מקצוע מסוים, להשתלם, לחדד כישורים ועוד ועוד.
בפרק הזמן הזה אותו קבענו, על הבעל להעביר לאישה כסף לצרכי מחייתה. את צרכי מחייתה ניתן לקבוע לפי רמת המחייה שהורגלה בה בשנות הנישואים, בסייגים ותנאים מסוימים.
לאחר שחלף פרק הזמן עליו הוסכם בהסכם הגישור, על האישה לכלכל את עצמה.
ומה לגבי הילדים?
כלכלת הילדים נקבעת בנפרד ממזונות האישה.
אתם מוזמנים לקרוא כאן על כלכלת הילדים, כיצד היא נקבעת ועוד